ממיסים כלוריים הם סוג של תרכובות אורגניות המכילות אטומי כלור במבנה המולקולרי שלהם. התכונות הפיזיקליות והכימיות שלהם קשורות קשר הדוק למבנה המולקולרי שלהם, למספר אטומי הכלור הקיימים ולסוג עמוד השדרה של הפחמן. דוגמאות נפוצות כוללות דיכלורומתאן, כלורופורם, פחמן טטרכלוריד, טריכלורואתילן וטטרכלורואתילן. ממיסים אלה הם בדרך כלל נדיפים ובעלי יכולת חזקה להמיס חומרים אורגניים; חלקם צפופים יותר ממים ומפגינים יציבות כימית גבוהה. מכיוון שנקודות הרתיחה, נקודות ההיתוך, הצמיגות ולחצי האדים שלהם משתנים באופן משמעותי, הם משמשים ביישומים מגוונים, החל מניקוי תעשייתי ותהליכי מיצוי/הפרדה ועד לייצור כימי.
פרמטרים טכניים מרכזיים לממיסים עם כלור כוללים את הצפיפות, נקודת הרתיחה וקצב האידוי שלהם. לדוגמה, לדיכלורומתאן יש נקודת רתיחה של כ-39.6 מעלות והוא מתאדה במהירות; לכלורופורם נקודת רתיחה של כ-61.2 מעלות; trichlorethylene רותח ב 87 מעלות בערך; ולטטרכלורואתילן יש נקודת רתיחה של בערך 121 מעלות, עם קצב אידוי איטי יותר יחסית. בעוד שממיסים עם כלור נפוצים רבים הם צפופים יותר ממים, מסיסות המים שלהם משתנה לפי תרכובת. חלקם מסוגלים להמיס שמנים, שרפים וחומרים אורגניים אחרים, אם כי היעילות בפועל תלויה באופי המומס, בטמפרטורה ובהרכב הממס.
למרות שממיסים עם כלור הם בדרך כלל יציבים מבחינה כימית, חלקם עלולים להתפרק תחת טמפרטורות גבוהות, אור חזק או תנאי תגובה ספציפיים, ועלולים ליצור חומרים מזיקים. הם גם שונים באופן משמעותי מבחינת רעילות, דליקות והשפעה סביבתית; לכן, לא ניתן להניח שכולם חולקים את אותו פרופיל בטיחות. לדוגמה, דיכלורומתאן הוא נדיף מאוד ומהווה סיכונים בריאותיים; טריכלוראתילן הוא חומר מסרטן ידוע; ופחמן טטרכלוריד כפוף לתקנות סביבתיות מחמירות. כתוצאה מכך, בעת שימוש בחומרים אלה, חיוני לעיין בגיליון נתוני הבטיחות הספציפי (SDS) עבור כל מוצר כדי לקבוע את תנאי ההפעלה המתאימים. יתר על כן, אוורור נאות, שימוש בציוד מגן אישי, ניהול יעיל של דליפות וסילוק פסולת אחראי, נחוצים כדי למנוע השפעות שליליות על בריאות האדם והסביבה.
