ממיסים כלוריים היו בעבר בשימוש נרחב במגזרים תעשייתיים, כולל ניקוי מתכות, סינתזה כימית, מיצוי והפרדה, עיבוד ציפויים וייצור אלקטרוניקה. בשל כושר הפירעון החזק שלהם - המסוגל להמיס שמנים, שעווה, שרפים וחומרים אורגניים אחרים - הם שימשו לעתים קרובות להסרת חומרי סיכה ושאריות עיבוד מפני השטח של רכיבי מתכת. לדוגמה, דיכלורומתאן שימש להסרת צבע, לעיבוד שרף ולמיצוי תרכובות אורגניות, בעוד שטריכלורואתילן היה בשימוש נרחב להסרת שומנים מתכות וניקוי תעשייתי. מכיוון שהמאפיינים הפיזיקליים-כימיים של ממסים שונים עם כלור שונים, בחירת הממס בכל יישום נתון חייבת להתבסס על דרישות תהליך ספציפיות.
ממיסים כלוריים יכולים לשמש כאמצעי תגובה, חומרי מיצוי או חומרי גלם בסינתזה, הפרדה וטיהור של תרכובות אורגניות. פחמימנים ארומטיים עם כלור מסוימים משמשים בייצור של צבעים, תוצרי ביניים פרמצבטיים וכימיקלים עדינים אחרים, בעוד שממיסים כמו דיכלורומתאן משמשים למיצוי והפרדה בקנה מידה מעבדתי של חומרים אורגניים ספציפיים. בעיבוד של ציפויים, דבקים וחומרים פולימריים, נעשה שימוש בכמה ממסים עם כלור כדי להמיס שרפים, להתאים את צמיגות התכשירים או להסיר ציפויים קיימים. עם זאת, התועלת הספציפית שלהם תלויה במבנה הכימי של הממס, התאימות עם החומרים המעורבים, ודרישות רגולטוריות רלוונטיות; לא כל הממיסים הכלורים מתאימים לכל יישום.
ככל שהדרישות לשמירה על בריאות וסביבה נהיו מחמירות יותר ויותר, השימוש התעשייתי בממיסים עם כלור נתקל בהגבלות הולכות וגדלות. סוגים מסוימים - כגון פחמן טטרכלוריד וממיסים כלורים שונים אחרים - מהווים סיכונים של רעילות או מסרטנות, או מהווים סכנות סביבתיות משמעותיות, ולכן כפופים לרגולציה קפדנית. כתוצאה מכך, בבחירת ממס, חברות חייבות לשקול לא רק גורמים כמו כושר פירעון, קצב אידוי, יעילות התהליך ועלויות השחזור, אלא גם נושאים כמו חשיפה אנושית, פליטת פליטה וניהול פסולת נוזלים. בתנאי שדרישות התהליך מתקיימות, ארגונים צריכים לבחון חלופות בסיכון נמוך יותר - כגון חומרי ניקוי על בסיס מים, אלכוהול או ממיסים מבוססי פחמימנים - ולהבטיח שכל החומרים מנוהלים בהתאם לתקנות החלות ולמידע המסופק בגיליונות הבטיחות הרלוונטיים (SDS).
